איזה פחד!

פחד- איך הספרות יכולה לעזור להתמודד עם פחד ולמה העזרה הזאת היא קריטית בעיקר לבנים?
מאת: טל ברייר בן מוחה

הטקסט הזה כאן נכתב במקור כשהוזמנתי להעביר סדנא על ספרות לגננות באשקלון. זה היה כנס שהגיע מייד אחרי עוד סבב לחימה והגננות והגנים בכלל היו עסוקים בדרכים לאוורר רגשות קשים בעיקר של עצב ופחד מהמצב. האם יש לספרות תפקיד ויכולות בתוך הסיטואציה הזו?
בהחלט!
הפחד הוא חלק מסל רגשות המלא הוא חלק מהחיים והנוכחות שלו בתוך ספרי הילדות והילדים מנרמלת אותו. הופכת אותו ככזה ש"קורה גם לאחרות ולאחרים" שיכול לקרות ממגוון סיבות – בהתרחשויות חריגות או סתם ביום יום, הופכת אותו לכזה שבא אבל גם הולך, ככזה שאפשר לקבל אותו ולא להלחם איתו. ונותנת מגוון דרכים להתמודדות עם הפחד.

יש לא מעט ספרים שמעבירים את המסר הזה.
כך הספר הנהדר אמיליה ספורה של הילדה אמיליה שמחליטה להכנס לבד לגן, בעולם החיצוני היא מנופפת לשלום בלי בעיות – אבל האתגר שוכן שם בעולם הדמיון במרחב המציאות של שלוש המדרגות בין אמא לגן. היא לא נכנעת לפחד, אלא יוצאת להרפתקאה של קסם שמאתגרת את הסטריאוטיפים ויודעת שהגיעה לחוף מבטחים כשנכנסת אל הגן אל חברתה שמחכה לה.

 הפחד שלי ואני הוא סיפורה של ילדה שחיה היטב עם הפחד שלה, הוא שומר עליה היא מבינה ולא נרתעת גם כשמפחדת להמשיך. עד ש… היא עוברת לארץ חדשה, ופתאום הפחד גדל וגדל וגדל ומונע ממנה לעשות כל מיני דברים שהיא רוצה. אבל תפנית מעניינת של חברות משנה את הגדילה הזאת של הפחד וגילוי מעניין שלכל אחת ואחד יש פחד פותחים לגיבורה נתיב חדש.

מה שנהדר בספר בעיני חוץ מהטיפול היעיל בנושא הוא שהפחד מאוייר בצבע לבן!
כששעמתי שהספר יצא לאור חששתי שהפחד יאוייר בצבע שחור- או באחד מגווני השחור אפור, כל כך קל לאייר פחדים ובכלל היבטים רעים מפחידים, מכשפים מכשפות בשחור בלי להבין שאיור כזה מקבע תפיסות סטראוטיפיות וגזעניות כלפי א-נשים כהי עור. כאמור כאן הפחד הוא לבן. גיבורת הסיפור היא ילדה אבל יש גם דמות משנה של ילד וגם הוא מפחד וזה נהדר.

למה נהדר שיש ילד שמפחד?
בנות גדלות בעולם שלגיטימי לפחד. בנים גדלים בעולם שבו פחד נוגד "גבריות". סיפורי הנסיכות והנסיכים הקלאסיים מדייקים ומקבעים את הסטראוטיפ במוחות הקטנים- גדולים- בנות מפחדות בנים לא מפחדים – גיבורים מצילים. כן בן חייב להיות "גבר-גבר" מגיל צעיר ממש ו"גבר-גבר" בעולם הסטראוטיפי אליו הם נולדים חייב להיות גיבור. וגיבור משמעו מי שלא מפחד!
כל אחת מהטענות האלו היא כשל מוחלט כמובן. פעוט הוא לא גבר; גבר- גבר- הוא הרבה דברים ולא רק התוכן הסטראוטיפי שהוכנס אליו; וגבורה כמובן אינה "אל פחד" אלא היכולת להתמודד עם הפחד.
אבל הניתוח הנהדר הזה, ויהיה נכון ככל שיהיה, לא מגיע אל הבנים שלנו. בנים לומדים שלא לגיטימי לפחד. שפחד משול ל"להיות נקבה" וש"להיות נקבה" זה הדבר שהם אמורים הכי לפחד ממנו….

כשלבנים אין רשות חברתית לפחד, רגשות של מצוקה מתרגמים לרגש העיקרי שכן מותר להם – כעס. כעס הוא כמובן קטליזטור לאלימות ולכן לפעמים רגש של פחד מתורגם ישירות למקום הקשה הזה.

בספר הורות מודעת מגדר הראתי איך בעוד שבנות מגיל צעיר זוכות לתרגום רגשות קשים ל "פחד ועצב" בנים מקבלים תרגום של "כעס" (ילדה שתבכה אפילו פעוטה תשאל "מה קרה למה את עצובה" והילד ישאל "מה קרה למה אתה כועס" כתוצאה הילדה תתרגם את המצוקה לעצב והילד לכעס").
אם נצליח להפוך את הפחד ללגיטימי לבנות וגם לבנים נצליח גם לגרום להן ולהם לדבר עליו ולהפחית אלימות.

איזו ספרות נוספת יש שמתארת פחד של בנים?

המפלצות של נעם ספר חדש שכתב ואייר רמי טל סיפורו של נעם שחווה בריונות בכיתה מפחד ללכת לבית הספר מפחד מ"מפלצות" ומתגבר דרך ועם מפלצת אחרת נוספת שצייר- מפלצת חברה.

לא קל להיות גיבור על הוא סיפורו של ילד שרואה את עצמו כגיבור על אבל אז מתמודד גם הוא עם מצוקה ופחד מבריונות.

בספרו של עברי לידר שנכתב יחד עם אילת פלר קרנפוני גוקיפוד וחברים יש בליל של רגשות שחווה הגיבור כולל פחד ורצון לחזור הבית.

ובספר הנהדר גו'זפין והדולפין שכתבה מורן מקמל הדולפין מפחד לשחות וגו'זפין היא מי שמלמדת אותו איך לעשות זאת.

חשוב לאפשר לילדות ובעיקר לילדים לבטא את הכאב, העצב מהמצב ועל זה אכתוב בלוג אחר רק לכרגע אכתוב שבנים בוכים או עצובים קשה למצוא שני ספרים מעולים בהקשר זה הם:

אריה הספרייה על אריה שהוא חבר וגם כואב וגם עצוב והשני הארנב הקשיב ספר על קושי ועצב ועל הפתרון הכי טוב שיש כמעט לכל רגש קשה, הקשבה ויחד.

מאחלת לכולנו נשים ובעיקר גברים, ילדות ובעיקר לילדים- להעז באומץ – לפחד!