סיפורה של רוזה פארקס, האישה האפרו-אמריקאית שלחמה נגד הגזענות ומדיניות ההפרדה בארה"ב והתפרסמה בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כסאה באוטובוס לאדם לבן. בעקבות מעצרה, ובהובלתו של מרתין לוטר קינג החל חרם האוטובסים של מונטגומרי בעקבותיו בוטלה מדיניות ההפרדה.

בסוף הספר מובא הציטוט "במשך השנים למדתי שאם את יודעת בדיוק מה צריך לעשות- הפחד נעלם"
נשאל מה הכוונה בציטוט? מתי עשינו משהו שהפחיד אותנו? איך רוזה פארקס הרגישה כשלא קמה לאיש הלבן באוטובוס?
מתי הרגשנו פחד אבל שמה שאנחנו עושות עושים הוא הדבר הנכון? אפשר לשתף את הילדות והילדים שלנו בסיפורים שלנו בהם הלכנו אחרי הלב אחרי מה שצודק בעינינו ולא אחרי העדר
או במקרים שלא הצלחנו והיינו רוצות/ים לנהוג אחרת.
יש ספרים רבים שבהם מוזכרת דמותה של רוזה פארס בהם: סיפורים לילדות מורדות, נשים מופלאות ששינו את העולםלא, לא קוראים לי איזבלה.